ראשית אומר, ההרצאה לקחה אותי למחוזות חדשים- ישנים, חדשים, כי הצליחה להפיח רוח חיה בעקרונות חשובים מאין כמוהם. ישנים, כי מרבית העקרונות אשר דוברו בהרצאה היו מוכרים לי במידה כזו או אחרת, אך מסתבר שלא לעומק, ובטח לא ברובד ה"doing" או ההסקה, העברת העקרונות ממחוז התיאוריה, למחוז המעשה.
אז כיצד ניתן לעשות זאת, כמה תובנות :
* העולם לא נמצא רק בכף ידי או במוחי, מה שלא יאמר על ידי , לא תמיד יפול בין הכיסאות, לעתים עדיף שאותה פיסת מידע\תובנה לא תיאמר על ידי על מנת לאפשר לתלמידים "להזיע" מחשבתית , ותמיד, עליי לנסות ולאפשר לתלמידים לומר את הדברים בעצמם, למצוא את החתיכה החסרה בעצמם. תובנה זו חוזקה אצלי בעקבות דבריו של ד"ר הרפז על חשיבותה של למידה אקטיבית.
* עד כה, בהכנה לכל מעשה חינוכי, השתדלתי להכין את הפרטים עד הפרט האחרון, מבלי לאפשר תנודות. בשנה האחרונה, במסגרת אימוני ההוראה נוכחתי לדעת שיש להשאיר מקום ל"בלתי צפוי" מצד התלמידים לשינוי הכיוון לצלילה לעומקים, לתזוזה לצדדים, שחשובה בעניי, לא פחות , אם לא יותר.
* אני מוצא בשמיטת הקרקע הבטוחה מרגליהם של התלמידים \חינוכים , ראשית הנחת יסוד, ושנית, תנאי בסיסי ללמידה הן פורמלית, והן חברתית\קהילתית\ סביבתית וכ'ו, הייתי משנה אצלי את הרצון שדברים ישארו על מי מנוחות, את הפחד מלהסתכן, מאחר שהיציאה מהממוכר היא הכרחית. בסרט "תיכון ההזדמנות האחרונה", בו צפיתי עשרות פעמים, מחליט מנהל בית הספר חילי טרופר, כנגד הרציונל , והמציאות הקופחת על פניו, להוציא את תלמידיו לטיול שנתי, מכיוון שההזדמנויות שהטיול טומן בחובו עולות על החסרונות \הפחד מלהסתכן\ היעדר האפשרות לקחת אחריות. הייתי מאחל לעצמי, לפעול כך, ולראות לנגד עניי תמיד את ההזדמנות שביציאה מהמוכר והידוע.
* איך עושים ביקורת? מה היא "הטלת ספק"?, אלו תהליכים שאני עובר עוד מהיום הראשון בעבודתי כרכז ילדים ונוער במושב בן עמי. גם כאן הייתי רוצה להיפטר מהכותרות ולמצוא את הדרך ללמד להטיל ספק בצורה חיובית, מבלי לעורר אנטוגניזם.
* מתן האפשרות לנסות , לתהות ולטעות לחניכיי\ תלמידיי- פעמים רבות, אני מתקבע על "מומחיותו" של חניך מסוים, ובכך מקבע אותו בראשי על אותו מומחיות, ובכך לא מזמיעותן אותו לנסות, לתהות, ולטעות- הרי התשובה וודאי לא נמצאת אצלי, הייתי רוצה לשחרר את המחסום הזה אצלי.
מי יתן והתובנה תהפוך להבנה עמוקה, ומכאן ליישום.
עומר
אז כיצד ניתן לעשות זאת, כמה תובנות :
* העולם לא נמצא רק בכף ידי או במוחי, מה שלא יאמר על ידי , לא תמיד יפול בין הכיסאות, לעתים עדיף שאותה פיסת מידע\תובנה לא תיאמר על ידי על מנת לאפשר לתלמידים "להזיע" מחשבתית , ותמיד, עליי לנסות ולאפשר לתלמידים לומר את הדברים בעצמם, למצוא את החתיכה החסרה בעצמם. תובנה זו חוזקה אצלי בעקבות דבריו של ד"ר הרפז על חשיבותה של למידה אקטיבית.
* עד כה, בהכנה לכל מעשה חינוכי, השתדלתי להכין את הפרטים עד הפרט האחרון, מבלי לאפשר תנודות. בשנה האחרונה, במסגרת אימוני ההוראה נוכחתי לדעת שיש להשאיר מקום ל"בלתי צפוי" מצד התלמידים לשינוי הכיוון לצלילה לעומקים, לתזוזה לצדדים, שחשובה בעניי, לא פחות , אם לא יותר.
* אני מוצא בשמיטת הקרקע הבטוחה מרגליהם של התלמידים \חינוכים , ראשית הנחת יסוד, ושנית, תנאי בסיסי ללמידה הן פורמלית, והן חברתית\קהילתית\ סביבתית וכ'ו, הייתי משנה אצלי את הרצון שדברים ישארו על מי מנוחות, את הפחד מלהסתכן, מאחר שהיציאה מהממוכר היא הכרחית. בסרט "תיכון ההזדמנות האחרונה", בו צפיתי עשרות פעמים, מחליט מנהל בית הספר חילי טרופר, כנגד הרציונל , והמציאות הקופחת על פניו, להוציא את תלמידיו לטיול שנתי, מכיוון שההזדמנויות שהטיול טומן בחובו עולות על החסרונות \הפחד מלהסתכן\ היעדר האפשרות לקחת אחריות. הייתי מאחל לעצמי, לפעול כך, ולראות לנגד עניי תמיד את ההזדמנות שביציאה מהמוכר והידוע.
* איך עושים ביקורת? מה היא "הטלת ספק"?, אלו תהליכים שאני עובר עוד מהיום הראשון בעבודתי כרכז ילדים ונוער במושב בן עמי. גם כאן הייתי רוצה להיפטר מהכותרות ולמצוא את הדרך ללמד להטיל ספק בצורה חיובית, מבלי לעורר אנטוגניזם.
* מתן האפשרות לנסות , לתהות ולטעות לחניכיי\ תלמידיי- פעמים רבות, אני מתקבע על "מומחיותו" של חניך מסוים, ובכך מקבע אותו בראשי על אותו מומחיות, ובכך לא מזמיעותן אותו לנסות, לתהות, ולטעות- הרי התשובה וודאי לא נמצאת אצלי, הייתי רוצה לשחרר את המחסום הזה אצלי.
מי יתן והתובנה תהפוך להבנה עמוקה, ומכאן ליישום.
עומר
